<h1>ארחות חיים הלכ' סדר ליל הפסח סימנים כ"ג—כ"ד</h1>
<h2>דף קטו:</h2>
ואחר נוטלין ידיהם שנית ומברכין על נטילת ידים מפני הסעודה ומפני טבול החזרת והמצה שגם היא צריכה טבול לפי דעת הרמב"ם ז"ל ואינו נפטר בנטילה ראשונ' שעשה בטבול הכרפס לפי שהידים עסקניות הן ואפשר שיגע בדבר מטונף בעת שקרא ההגדה אמנם אם הוא בריא שלא נגע בטנוף אין צריך נטילת ידים שנית. ואח"כ פשוט ידיו ומברך המוציא על הפרוסה שבין ב' השלימות כדרכו של עני ומברך על השלימה על אכילת מצה וכתב ר' עמרם ז"ל בסדרו שמברכין לאכול מצה ולאכול מרור בלמ"ד וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל לפי הכלל שכתב בהל' ברכות שכל מצוה שהיא חובה עליו ונתכוון להוציא עצמו ולהוציא אחרים שמברך בלמ"ד לעשות וכ"כ הראב"ד והרמב"ן ז"ל והר' אהרן הלוי והרשב"א ז"ל. וי"א שעל השלימה מברך המוציא ועל הפרוסה לאכול מצה שיש לו לברך המוציא על השלימה כשאר ימים טובי' ולאכול מצה על הפרוסה כדרכו של עני וכתב הר"ש ז"ל ובוצע או משתיהן או מהשלימ' ולא ישיח בין ב' הברכו' עד שיאכל ומברך המוציא ראשונ' ואכילת מצה אחרונה ונותן לכל הבית עכ"ל וי"א של הפרוסה יברך המוציא כדרכו של עני והואיל ועבידנא בה חדא מצוה נעביד בה מצוה אחריתי ונברך עליה ג"כ על אכילת מצה וכן דעת הר' יצחק כהר' משה נרבוני ז"ל וכן אז"ל ברפתא דעירובא והרשב"א ז"ל כתב על זה וזה עיקר והביא טעם זה דלחם עוני כתיב ואתא וגרעא לפלגיה דחדא ע"כ. והב' השלמות משום פסח שאם יבא בשבת ועוד שגם בי"ט צריך לחם משנה ויש נותנין טעם לג' מצות זכר לג' אבות. ורבני איורא נהגו לבצוע על הראשונה ועל חצי האמצעית ומברכין על שתיהן המוציא ועל אכילת מצה וכן עיקר המנהג לברך על שתיהן המוציא ועל אכילת מצה ואחר יבצע משתיהן כאחת ויאכלם כאחת בהיסיבה ונותן לכל בני החבורה כזית. והר"פ ז"ל כתב ונהגו העולם לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה וטוב לעשות כדברי הגדולים והראב"ד ז"ל כתב אי עביד הסדר בשתי מצו' לא ליבעי לי' למבצעינהו חדא חדא באפי נפש' אלא לנקטינהו לתרוייהו בידיה ויברך המוציא ולאכול מצה והדר ליבצע לתרוייהו דאי בריך אחדא ובצע והדר בריך אאידך טעה מכמה טעמים חדא דאין מעבירין על המצו' ועוד כיון דהמוציא לא מצי אכיל עד דמברך לאכול מצה הויא לה כמאן דלא כליא ברכה וקיימא לן דאינו רשאי לבצוע עד שתכלה כל הברכה ואפי' אמן מפי העונים עכ"ל וכן מנהגנו וכתב הרי"ף שהוא כמאן דלית לי' חמרא דמקדש ארפתא שתכף שיגמור המוציא בצע יתיה ואע"ג דלא גמר קדושא ועל אכילת מצה כמו שכתבנו למעלה. ואח"כ מברך על המרור ומטבל בחרוסת ואוכל בלא היסיבה לפי שהוא זכר לשעבוד לא זכר לחירות ונותן לכל בני ביתו ולא ישהא אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו ומצוה זו מדברי סופרים וצריך להשקיע בחרוסת מפני התולעת שנברא בו הנקרא בלשון רבותינו קפא שהחומץ ימיתנו ולא יסתכן בו האוכלו שאם יאכלנו חי יבא לידי סכנ' והוצרכנו לומר שהתליע בתלוש שאם התליע במחובר יאסר באכילה על כל פנים אפי' הוא מת.
